תפריט
הדחף לצייר נבע ממעמקים, ממקום שאין בו מילים או החלטה, זה פשוט נבע. לא הייתה תוכנית, לא היו מיומנויות, היה צורך והעזה.
לא פחדתי מהקנבס הלבן, פשוט יצרתי עליו. התוכן, הנרטיב, הגיע תמיד אחרי שהציור כבר צויר.
הפיענוח וההבנה קרו אחרי הפעולה.
למדה כבר האנושות (והגדילה לעשות האמנות) כי לצד השכינה, שוכנת הטומאה, כי במשכנה של האהבה שוכנת השנאה וכי תחת
קורת גג אחת דרים בכפיפה הנשגב והסתמי. בעבודתי אני מניחה שכבות שקופות כמעט אינסופיות. כל "מדרגת צבע" חושפת טפח סיפורי, צבעוני, המתעד הלוך רוח זמני. לעיתים מתווספים חלקי חלונות, משקופים או תריסים. לעיתים מבצבצים צמחים, קוצים ועשבים שוטים. אני מערערת על משנתם הסדורה של חלקיקים ארכיטקטוניים על ידי כאוס מובנה, תוך הסטת נקודת המבט הצפויה. היכן עומד הצופה ומהי עמדתי? פנימית, חיצונית, מוארת או חשוכה?
